אז איך אני שומר על עצמי מפני העצב שאני חשוף אליו ברמה היומית?
אני חושב שאני לא שומר את עצמי מפני העצב, אלא אני נותן לעצמי להיות מאוד עצוב במקומות שזה פוגש אותי ברמה הכי אישית. אני גם לא אחת בוכה עם משפחות. זה בסדר גמור מבחינתי להיות חלק מהעצב. אבל, אני גם מזכיר לעצמי שזה ‘לא שלי’, כלומר זה עצוב כי זה חלק מלהיות אנושי, אבל זה לא היגון או השכול האישי שלי.
ואיך אני מוודא שמה שאני עושה ביום יום לא מכתיב ומוביל את חיי?
אני חושב שאני מאוד נותן לזה להוביל את חיי, זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות.
ואיך לא מביאים את זה הביתה כל הזמן?
אני חושב שזה כל הזמן בבית. אם זה שיחות טלפון עם תכנים מורכבים, בדיבורית באוטו בזמן שכל המשפחה נוסעת יחד, עצירות ‘רק לרגע’ בדרך לאירוע משפחתי משום שיש קריאה דחופה לטפל באדם גוסס בביתו או ביקור בית של טכנאי של YES שמתברר שטיפלתי באמא שלו בסוף חייה לפני מספר חודשים. זה סביב המשפחה שלנו כל הזמן. באופן ברור לגמרי, יש לזה צדדים מאוד מאתגרים, שלא לומר קשים ואולי אפילו חודרניים. אבל אילו הם חיינו. וכשאני רואה את הרגישות הרבה שיש לכל אחד מהבנים שלי, בגישתם לאנשים וליכולת שלהם להיות קשובים, מכבדים ואמפתיים, אז אני גאה בארגז הכלים שרונית ואני נתנו להם.
ואיך אני לא חושב על המוות האישי שלי כל הזמן? אני יודע שאני חושב עליו כל הזמן. אין לי שום בעיה עם זה. הידיעה איך נראה סוף החיים, ממקדת מאוד את ה’כאן ועכשיו’. ההסתכלות הפיזית והמטפורית במראה מדי בוקר, עריכת הדין לעצמי, אם אני שלם עם מה שאני עושה או לא. הידיעה שתיאורטית, בעוד מספר שעות הכל יכול להשתנות באבחה אחת, ממקדת מאוד בין עיקר לטפל ומעלה את הסיכוי שיהיו לי הרבה פחות חרטות כשיגיע יומי.
אז לשאלה הקצרה- איך אני שומר על עצמי? אני עונה שאין ממה לשמור. אני מודה על כל רגע שאלו הם חיי.
