ניתנה לנו הזכות להיות חלק משמעותי מתכנית ההדרכה וההכשרה של הצוות המטפל בהוספיס הראשון שהוקם באוזבקיסטן ( ובמרכז אסיה בכלל). הקרדיט על היוזמה, ההובלה, הביצוע, הנחישות ו׳שבירת הקירות׳ מגיע כולו לדפנה פורמן משגרירות ישראל בטשקנט' שבתמיכת השגרירה זהבית בן הלל וכל הצוות הישראלי וכוחות מקומיים, עשתה את הבלתי יאומן: הקמה של הוספיס לילדים, במדינה שעד לפני מספר חודשים לא שמעו בה מעולם על המושג רפואה פליאטיבית.
לפני כשלושה חודשים, בנסיעה קודמת, פגשתי את הצוות הרב מקצועי שנבחר לטפל בילדים וכבר אז התפעלתי והתרגשתי מהנכונות והתשוקה ללמוד תחום חדש. אבל שום דבר לא הכין אותי ואת שותפי למסע, לעוצמת החוויה של לימוד והדרכת הצוות, בטיפול בילדים בהוספיס עצמו.
מעבר ללמידה המשותפת של יסודות הטיפול הפליאטיבי על כל היבטיו, היתה לנו הזכות לשתף אותם גם בהיבטים הרחבים של טיפול בכלל: עבודה כצוות, יסודות הסיעוד המודרני, שיח רב משתתפים בסוגיות סוציאליות, שיתוף רגשות וקשיים, תמיכה הדדית בזמנים של קושי, להעיז ולשאול שאלות, לשנות דפוסי חשיבה של יחסי צוות-מטופל, זכויות בסיסיות של ילדים, סוגיות של אתיקה בטיפול רפואי ולהציע דרכים שונות לגמרי מהמקובל באוזבקיסטן לאופן שבו מתנהלת מחלקת אשפוז. השתדלנו שהכל יהיה מתוך רגישות רבה מאוד למסורת והתרבות המקומית, והקפדנו לבקש רשות כל הזמן ללמד דרכים אחרות להתבוננות.
והצוות המקומי – הם שאבו הכל בתשוקת למידה ומהירות יישום והתמעה שלא הכרנו מעולם.
ישיבת הצוות הראשונה הופסקה כעבור כשעה עם דיווח על הידרדרות במצבו של אחד המטופלים, ילד מתוק בן 4 שנים בשם סרבר (באוזבקית "סרבר" פירושו מנהיג או גיבור), שמתמודד עם ממאירות קשה בבטן ונמצא בימיו האחרונים.
לאורך כל השהות שלנו בהוספיס, היה רושם שסרבר נותן לצוות כולו מתנה אחרי מתנה בצורך להתמיע מיידית באופן מעשי, דברים שאך לפני דקות דיברנו עליהם באופן תיאורטי. כולל ההתייחסות לחלקים מסוימים בטיפול פליאטיבי, כטיפול נמרץ לכל דבר רק שבדגש איזון תסמינים ולא הארכת חיים.
הצורך לאזן כאב באופן מאוד חד וברור אפשר דיון ולמידה בכל החששות שיש לצוותים לא מיומנים מהשימוש באופיואידים במינונים גבוהים, ומצד שני לנהל שיח עם ההורים על הבחירה הבלתי אפשרי בין שליטה מוחלטת בכאב ובין כמה שיותר שעות ערות והנאה עם ילדם. הצוות ראה שהתייעצות ושיתוף רציף עם ההורים כולל לתת להם את תחושת השליטה איפשרו להגיע לאיזון נכון עבורם.
וכשסרבר נפטר ביום האחרון לשהותנו (הילד הראשון שנפטר בהוספיס החדש), מותו גרם לאחת האחיות לפרוץ בבכי מר ו׳להתפרק׳. התברר שהיא אחרי כמעט שנתיים וחצי של טיפול יומיומי באנשים גוססים במסגרת מחלקת קורונה, אלא ששם לא איפשרו לה להביע רגשות. כעת הכל פרץ בשטף של בכי ושיתוף.
שאר אנשי הצוות, שבהתחלה נבהלו קצת מהבעת הרגשות קיבלו שיעור, ראשון עבורם, במעגל תמיכה, הכלה ועידוד, ומהר מאוד התגבשו סביבה תוך שהם חולקים מצוקות דומות.
את השיעור הכי מרגש איפשר סרבר לעו״ס המחלקה ששיתף בשיחת סיכום ואמר שמעולם לא דמיין מצב שבו ילד ילך לעולמו ושעה לאחר מכן יבואו אליו ההורים יחבקו אותו ויגידו לו תודה רבה על הטיפול. לא הייתה עין יבשה בחדר אחרי שהוא סיים לשתף.
אנחנו מודים מאוד לדפנה על ההזמנה והזכות להיות חלק מהמהלך החלוצי והאנושי הזה ותודה לכל האנשים הנפלאים בצבר רפואה שתומכים מעודדים ומאפשרים את כל הטוב הזה.
