מישהו, שמבין מאות אלפי תמונות וחוויות ורגעים של טיפול ששטים להם באופן אקראי בים הזיכרון הכללי, משהו באותו איש או אישה, נחקק באופן שמאפשר לנו לזכור פרטי פרטים ממוקדים. את מראה הבית, את תווי הפנים, את השיחות, אבל בעיקר את התחושות. התחושות שעלו בנו, כאנשי טיפול, במגע האנושי והכי בלתי אמצעי בעולם.
כאנשים שונים שמטפלים באנשים שונים, לכל אחד מאיתנו, יש טריגר אחר שגורם לחוויית המפגש עם אותו מטופל ספציפי, לפתוח את דלת המחסן הגדולה במח שכתוב מעליה “זיכרון לטווח ארוך- אסור למחוק!”, ולהניח שם עוד ארגז במקום שיהיה לנו נגיש וזמין בקלות. לפעמים נרצה לפתוח את הארגז באופן יזום, אבל הרבה פעמים, הוא פשוט יפתח את עצמו ויראה לנו שוב ושוב את כל אלבום התמונות, הריחות והרגשות שאצורים בתוכו.
מזל שלי שלא כל המטופלים נכנסים למחסן הזה אצלי בראש. אחרת לא הייתי מחזיק מעמד, הייתי מוצף כל הזמן. אני חייב מנגנון ששומר גם על הנפש שלי. עם השנים, תהיתי ביני לבין עצמי, מי כן משתכנים להם לעד אצלי בראש. אני לא בטוח שאני יודע לענות בוודאות אבל לעיתים זה האופי הכובש של אותם איש או אישה, סיפור חיים יוצא דופן או זיהוי של עצמי בתוך הסיטואציה. לפעמים זו משפחה יוצאת דופן, שיחות מרתקות עם אנשים שאני מצטער שרק עכשיו ורק ככה יצא לי להכיר אותם. ולפעמים זה בגלל הרגשות והמחשבות שמלווים אותי עוד זמן רב אחרי כל מפגש.
עם מירית זה היה שילוב של אומץ שלה וקנאה שלי. מירית שרטטה מהרגע הראשון ובאופן מאוד ברור, את גבולות ‘מגרש המשחקים’. מה מבחינתה אסור ומה מותר. היא דיברה רפואה פליאטיבית כאילו היא כתבה את הספר. היא הבינה ברמה העמוקה ביותר, מה הכי חשוב לה בכל רגע נתון ומה פחות, ולא נתנה לאף אחד לבלבל אותה עם ‘העובדות’.
מירית הבינה את המשמעות של בחירה ואת ההשלכה של מעשיה והבחירות שלה כעת, על איך יראה העתיד של מי שיישארו אחריה. וזה כל מה שעניין אותה. היא רצתה להרגיש טוב כאן ועכשיו ולהתמקד כמה שיותר בפרידות, בסגירת מעגלים, בהגשמת פנטזיות ומשאלות. הכל כדי לייצר תחושה של ‘פרידה נכונה’ עבור הקרובים אליה ביותר.
שיישארו להם כמה שיותר מתנות וזיכרונות טובים ויפים איתה וממנה. בעיני- זו ההגדרה של אומץ. בשיחות ביננו, אמרתי לה שאני מקנא. שיקפתי לה את ההתפעלות שלי מהדרך שבה היא מקבלת החלטות ורואה את הדברים באופן כל כך ברור וסדור וממוקד. על כך שהיא מהווה מודל ומקור כח עבור אלפי אנשים בארץ שמתמודדים עם מצב רפואי מורכב. על האומץ שיש לה להגיד את הדברים באופן כל כך ברור. ברור כל כך, שהוא עושה סדר בראש של כל מי שהיא אוהבת כל כך ומטפל בה, ובכך היא מקלה עליהם מאוד. היא מורידה מהם ספקות ומשחררת אותם מאחריות.
היא צחקה ואמרה לי שזו לא חכמה כי היא ואני חושבים אותו דבר. אז אמרתי לה שאני מקנא כי אני פוחד שאחרי כל כך הרבה שנים שאני ‘מדבר’ את שפת הפליאציה, כשיגיע התור שלי אני ‘אשתפן’ ואני אתחיל להתבלבל בין מה שנראה לי היום עיקר ותפל. ואז כל הקרדיט שלי ילך לעזאזל. יגידו “נו, היה גיבור גדול על אחרים, אבל ברגע שזה קרה לו- הוא אמר דברים אחרים לגמרי”. היא נקרעה מצחוק.
אומרים ש”מכל מלמדי השכלתי, ומתלמידי אף יותר”, אז בפרפרזה, מכל מלמדי השכלתי, וממטופלי אף יותר, וממירית הררי, הכי מכולם. יהי זכרך ברוך אישה נפלאה, ותודה לך מורת דרך גדולה.
