תודה.

תודה.

תודה.

לפני כשלושה שבועות ישבתי בערב עם איתמר, בננו הצעיר, וסגרנו יחד את היום בשיחה על מנועים וכלי עבודה, כשבאופן לא מפתיע (כי זה קורה כל הזמן), קטע צלצול הטלפון הנייד שלי את השיחה ביננו. אבל הפעם השיחה הייתה שונה לגמרי. בדרך כלל, שפותחים את שיחת הטלפון עימי בשעות הערב ב״שלום, אני מדבר עם ד״ר רוני צבר?״ המשך השיחה קשור לצורך דחוף ללוות מטופל ומשפחה שמתמודדים עם מצב רפואי מורכב, אולי אפילו מסכן חיים. אבל הפעם המשך המשפט היה ״ערב טוב, שמי פרופ׳ דניאל חיימוביץ, ואני שמח לבשר לך שבחרנו בך השנה לקבל את אות אוניברסיטת בן גוריון, במעמד נשיא המדינה״. איתמר ראה מיד מהבעת הפנים שלי שזו לא שיחה רגילה, וביקש שאעבור לרמקול כדי שיוכל להקשיב להמשך השיחה. כל כך שמחתי שהוא היה לצידי כי הוא עזר לי להכיל את אחד הרגעים המרגשים של חיי.

פרופ׳ חיימוביץ אמר שכנשיא האוניברסיטה, זו אחת השיחות שהוא הכי נהנה לעשות, ואני עניתי כמעט באופן אוטומטי שכבוגר האוניברסיטה, זו השיחה שהכי נהניתי לקבל. אמרתי את זה כל כך מהר שאפילו לא הספקתי להסביר לעצמי עד כמה התכוונתי לכך. אחרי שהשיחה הסתיימה, כמובן שהדבר הראשון שחשבתי עליו הוא הכרת התודה הגדולה שיש לי לרונית אשתי, אהובת ליבי ושותפתי לעשייה בחיים בכלל ובצבר רפואה בפרט, ולבנים שלנו שדואגים שאני אדע עד כמה אני משמעותי בחייהם. חשבתי על ההורים שלי על הבסיס האיתן שנתנו לי, על אחיותיי ואחי שתמיד מפרגנים ותומכים, וכמובן לכל צוות צבר רפואה לדורותיו, שמשקף בעשיה היומית שלו את החזון משותף לכולנו.

 

אחרי כמה ימים של חשיבה ועיכול הבשורה המשמחת, הבנתי ביני לבין עצמי למה אני כל כך מתרגש מההכרה של אוניברסיטת בן גוריון, והסיבות התמקדו אצלי לשלוש כותרות:

• כוח הריפוי של שיחה
• "נקרא לו עמלק"
• היפים והאמיצים.

 

כוח הריפוי של שיחה – הקורס החשוב ביותר שלמדתי בפקולטה לרפואה בבאר שבע היה בשנה א׳, קורס בשם ׳תקשורת׳. עיקרו היה פשוט. אי אפשר להיות רופאים טובים ללא תקשורת טובה, ותקשורת טובה פירושה – למדו לדבר פחות ולהקשיב יותר למטופלים.

 

אני זוכר שהתנדבתי להיות הראשון שמדבר עם חולה (בתקופה ההיא, לצערי, גם בבאר שבע, עדיין קראו לאנשים שקיבלו טיפול מהצוות -׳חולים׳). היא הייתה מטופלת במחלקת נשים והתמודדה עם סרטן. בתחילת השיחה הצגתי את עצמי ואמרתי ששמי רוני צבר ואני סטודנט שנה א׳ לרפואה. השיחה נמשכה כשעה, ובמהלכה דיברנו על כל דבר מלבד מצבה הרפואי, וזאת משום שבשלב זה לא ידעתי ולו דבר על אבחון מחלות או דרכי הטיפול בהן. דיברנו גם על משפחתה ועל תחום עיסוקה המקצועי, אבל בעיקר דיברנו על מה זה אומר עבורה להיות אישה שמתמודדת עם סרטן. על הדרכים שבהן ההתמודדות עם מצבה הרפואי שינו לגמרי את חייה, על הפחדים שלה ועל התקוות. בסוף השיחה היא אמרה לי עשר מילים שייחקקו במוחי לעד ״תודה רבה ד״ר רוני, אני מרגישה עכשיו הרבה יותר טוב״.

 

הייתי נסער. איך בשיחה של שעה אחת בלבד, עם אישה שלא פגשתי קודם בחיי, הפכתי בעיניה מסטודנט לרופא ושלמרות שלא הצעתי לה שום טיפול. היא שיתפה אותי ואת הסטודנטים האחרים שישבו סביבנו, שהיא מרגישה יותר טוב. הבנתי שבעצם הנוכחות הקשובה יש כוח טיפולי עצום, ואולי אפילו כוח מרפא, ושמהות המפגש רופא-מטופל אמורה להיות בדגש האנושי, האמפתי, המתעניין באמת במה שיש למטופל להגיד, ואיך הוא בוחר להגיד את זה. שהמרכיב של מידע רפואי הוא רק חלק מהשיחה, ושלמעט מקרים של הצלת חיים בהם הזמן דוחק מאוד- הוא לא בהכרח המרכיב המרכזי.

 

"נקרא לו עמלק"– אחד הקורסים הייחודיים של הפקולטה התמקד בליווי צמוד של מטופל המתמודד עם מחלה חריפה, משלב האבחנה ועד לתום הטיפול. זאת במסגרת תפיסת העולם הטיפולית של הפקולטה המסתכלת על רגע בחייו של אדם כחלק מרצף חיים ולא כאירוע מנותק. אני זכיתי ללוות את אבי, ילד בן 10, בן בכור מתוך שני בנים לסימה ושלום (כל השמות בדויים) תושבי באר שבע. אבי התקבל למיון עם כאבי בטן עזים ואובחן עם דלקת חריפה של התוספתן. ליוויתי אותו ואת משפחתו מרגע הקבלה למיון, דרך ההמתנה לניתוח, כל שלבי הניתוח ועד ההתאוששות שלאחריו. בסך הכל שלושה ימים של ליווי צמוד, שבמהלכם נוצר קשר חם בין שלום האב וביני. באחת מהשעות הקטנות של הלילה, ליד המיטה של אבי הישן, סיפר לי שלום סוד גדול שסימה והוא בחרו לא לספר לאף אחד מחוץ למשפחתם הקרובה.

 

הוא סיפר לי איך הם נישאו בגיל צעיר, שניהם ממשפחות מסורתיות, עם ציפייה ברורה של שתי המשפחות ושלהם עצמם שהם יביאו במהרה ילדים לעולם. שלום שיתף בעיניים עצובות זיכרונות של כמעט עשרים שנות ציפייה לילד, שבמהלכן סימה והוא עברו כל בדיקה, כל דקירה, וכל חיטוט אפשרי בגופם במסע להבאת ילד בכור, בעוד הם מסתכלים בעינים כלות על האחים והחברים שלהם שמביאים ילדים לעולם ללא קושי. הוא סיפר על השיחות שלו עם סימה, וכיצד היו בוכים את עצמם לשינה מדי ערב. ״כשרק התחלנו לחלום על ילדים, אמרתי לעצמי שכשיהיה לי בן בכור אני אקרא לו אברהם או יצחק או יוסף, אבל אחרי עשרים שנה שהוא לא בא, אמרתי שאני אקרא לו עמלק – העיקר שיבוא כבר״.

בסופו של דבר הם החליטו לאמץ ילד בדרום אמריקה, בהליך שהיה מאוד לא מקובל באותן שנים. כדי להסתיר את הסוד, הם בחרו לעבור מעירם לבאר שבע מיד לאחר האימוץ, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם שאלות, וכדי שאבי לעולם לא ידע שהוא מאומץ. שנה אחרי שהגיעו אבי והמעבר לבאר שבע, סימה נקלטה בהריון ספונטני ומפתיע ויוסי, ילדם השני, הגיע לעולם.

 

שלום סיים את סיפורו המדהים: ״למרות שיוסי הוא יותר ׳שלנו׳ אני מודה שאני אוהב את אבי יותר. כל כך הרבה שנים חיכינו והתפללנו לילד הזה – הוא החיים שלנו״. זה היה סוד גדול ששלום וסימה סחבו איתם עשר שנים כמשא מכביד, ולא סיפרו אותו לאיש. משהו בקשר שנוצר עם שלום בימי הליווי הצמוד בבית החולים גרם לו להאמין שהוא יכול להפקיד את הסוד הזה בידי. אחרי חודש הוזמנתי לארוחת ערב חגיגית לכבוד ההחלמה של אבי. שלום וסימה סיפרו לי בהתרגשות שהם בחרו לספר לאבי על היותו מאומץ והם מקבלים ליווי מקצועי מיועצת בית הספר. הם הרגישו הקלה ענקית.

 

ואני הבנתי את גודל הזכות והאחריות שמקצוע הרפואה נושא עימו. את הזכות להיות מוזמן לנבכי חייהם הפרטיים ביותר של אנשים, והאחריות העצומה להיות ראוי לזכות הזו בכל פעם מחדש.

 

היפים והאמיצים – היינו שישה חברים טובים שלמדנו יחד רפואה. ארבעה בנים ושתי בנות. יורם, אמיר, גדעון, ואני התחלנו יחד שנה א׳ במחזור י״ז בפקולטה, וכולנו עשינו הפסקה בלימודים בשנה ג׳. יורם ואמיר לטובת מחקר, גדעון לטובת פעילות חברתית, ואני לטובת התנסות ברפואת קהילה במדבר האוסטרלי. הפקולטה אישרה לכולנו את ההפסקה כי הייתה הבנה שזה יעשיר אותנו כבני אדם וכרופאים.
כששבנו ללימודים כעבור שנה, ירדנו כיתה למחזור י״ח ושם פגשנו את יעל ונופר. מאותו רגע לא הייתה בחינה, עבודה, או התנסות קלינית שלא ביצענו יחד. חבורת לימודים צמודה, מפרגנת ותומכת. תמיד היה מישהו שהיה לו יותר קשה, מישהו הרגיש שנמאס, מישהו שהיה סתם מבואס, אבל לחבורה היו כוחות אינרציה משל עצמה ותמיד עזרנו אחד לשני להתמיד ולהצליח.

 

כשקיבלתי את ההודעה על אות בן גוריון מיד שלחתם להם הודעה בקבוצת הווטסאפ שלנו (כן. 24 שנים אחרי שסיימנו את הלימודים יש לנו קבוצה שנקראת ׳היפים והאמיצים׳, שתמיד כיף לקבל בה הודעות).
החבורה ישר הגיבה בקולות פירגון, תמיכה ואהבה, ובעיקר המון זכרונות יפים מתקופת לימודים מיוחדת במינה. באמת בזכות הפקולטה כולנו זוכרים את הלימודים כתקופה מצוינת. ואם לדבר על מדגם אקראי לא מייצג, אז יורם הוא פרופ׳ יורם עציון, מומחה בפנימית, PhD, שמנהל מעבדה לאלקטרופיזיולוגיה באונ׳ בן גוריון. אמיר הוא ד״ר אמיר דורי שהוא גם PhD, מומחה בנוירולוגיה ורופא אחראי במחלות עצב שריר בשיבא, גדעון הוא ד״ר גדעון סרוקה, מומחה בכירורגיה, מנהל היחידה לכירורגיה לפרוסקופית בבית חולים בני ציון. יעל היא ד״ר יעל קובלסקי, מומחית בילדים ובנפרולוגיה במרכז לרפואת ילדים ברמלה, ונופר היא ד״ר נופר מרכוס, מומחית ברפואת ילדים ואימונולוגיה, מנהלת השירות לאימונולוגיה קלינית בבית חולים שניידר. כולנו רופאים פעילים כולנו אוהבים מאוד את מה שאנחנו עושים. כולנו בעמדות מובילות במערכת הבריאות בישראל, ולכולנו ברור שחלק גדול ממי שאנחנו היום זה בזכות בית הספר המצוין לרפואה בו התחנכנו. וזה לא מובן מאליו בכלל.

 

אה כן, למה היפים והאמיצים? כי במשך השנים בכל יום שבו למדנו יחד לבחינות (והיו במצטבר מאות ימים כאלו), תמיד בשעה 16:00 הכל היה נעצר, ולשעה אחת והיינו יושבים לראות יחד פרק בסדרה היפים והאמיצים. קצת מנוחה בריאה כדי לפנות במוח מקום לעוד קצת ידע. תודה לכם חבורה אהובה. לא הייתי עובר את המסע הזה בלעדיכם.

 

אז בעצם, אני זה שצריך לתת אות לאוניברסיטת בן גוריון ולא להפך. לא יכולתי לבקש חממת גידול טובה מזו.

Contact צרו
קשר
Contact Contact
Contact
Top