צבר רפואה - תחילת המסע

31/08/20

אני הייתי רופא צעיר, קצת מבוהל בעצמי, והיא לקחה את ידי בידה והכניסה אותי בשערה של הרפואה הפליאטיבית.

כמו שהיא נכנסה לחדר שלי במרפאה, היה לי ברור שמשהו מאוד לא טוב אורב לה בגוף. שילוב של צהבת משמעותית עם מראה כללי של אדם בריא, הדליקו נורה אדומה, שמדובר בגידול ממאיר בלבלב.
שמה היה רחל, אחות במקצועה, גרושה ואמא לשני ילדים.

היא כבר ידעה, או לפחות חשדה שזו תהיה האבחנה. היא הודיעה לי באופן שאינו משאיר סדק לדיון, ש”כף רגלה לא תדרוך בבית חולים”. דווקא משום שהיא אחות, היא מבינה מה משמעות האבחנה עבורה, והיא לא מוכנה לעבור את “מסע העינויים המיותר הזה”.
אני הייתי רופא צעיר, קצת מבוהל בעצמי, והיא לקחה את ידי בידה והכניסה אותי בשערה של הרפואה הפליאטיבית.

ככל שמצבה הגופני הלך והחמיר, היא רק שיקפה לי כמה היא עוברת את אחת התקופות היפות ביותר בחייה. היא הרגישה שהיא נסיכה. כל משאלה שלה קוימה מיד. לא היו לה יותר חובות ומשימות והיא הרגישה חופשיה.
רחל הייתה עטופה כל הזמן במשפחה ובחברים טובים, אפילו הגרוש שלה חזר לטפל בה. אבל מעל לכל, היא לא הפסיקה להתפעל משני ילדיה. היא הרגישה שכל מה שהיא נתנה להם כל החיים, חוזר אליה ובגדול, ובטוב, ובאהבה, ובחמלה ובלעשות רק מה שטוב עבורה.
רחל הבינה שהיא “הגרילה חרא של קלפים” והחליטה שהיא לא מבזבזת אותם אלא מנצלת כל רגע לעשות תהליכים של סגירת מעגלים ופרידות יפות מכל הסובבים אותה ומהחיים, תוך שהיא נותנת לכולם, הרבה מאוד מתנות קטנות. גם לי.
וכשהיא ביקשה ממני ללוות אותה בסוף החיים בבית, הבנתי שמצאתי את הייעוד המקצועי שלי. שלהיות לצידו של אדם שנפרד מהעולם הזה, ולאפשר לו פרידה נוחה ושלווה, אחרי תהליכים של סגירת מעגלים ופרידות, זה הכי קרוב שאפשר להגיע לקדושה בחיים.

רחל לימדה אותי שאדם יכול לעבור תהליך שלם של ריפוי, שלו ושל הקרובים אותו, גם כשאין שום סיכוי להחלמה. ועל כך אני חייב לה חוב גדול.