לא להמתת חסד. בהחלט כן למניעת סבל.

10/11/20

השבוע נזכרתי שוב למה אני שמח שאין בארץ אפשרות של המתת חסד. חבר סיפר לי על אחותו, שגרה בהולנד ואובחנה לפני כשש שנים עם ממאירות אלימה ביותר. הצוות הרפואי הקציב לה חודשים בודדים עד לסוף חייה, וניתנה לה האפשרות להיכנס לתהליך של המתת חסד שהוא חוקי בהולנד. הוא סיפר לי שאחותו עדיין חיה. אני יודע שמדובר בנושא טעון מאוד. עבור חלק מהאנשים הוא בדמם (תרתי משמע), ואולי ניתן היה לצפות שאני אהיה בעד- אבל אני שמח שזו לא אפשרות חוקית בארץ.

אחרי כל כך הרבה שנים של ליווי אנשים בימים האחרונים ובשעות האחרונים של החיים, אי אפשר להגיד שאני לא מודע לקושי הפיזי והרגשי העצום שעלול להיות מנת חלקם של מי שנפרדים מהעולם. הייתי לצידם של אנשים שהתמודדו עם כאבי תופת, עם אנשים שנאבקו לשאוף אוויר ואנשים שחוו התקפים של אי שקט פסיכוטי נוראי. יצא לי ללוות הרבה אנשים שהרגישו נינוחים יחסית מבחינת התסמינים הפיזיים, אבל התמודדו עם מצוקה של סבל קיומי בלתי ניתן להכלה. אני מכיר לעומק את המצבים הללו, ולמרות ואולי בזכות כל אלה, אני מרגיש שהמתת חסד היא לא הפתרון.

רוב רובם של מי שמתמודדים עם מחלה מאיימת חיים בשלבים המתקדמים ומחפשים את האפשרות של המתת חסד, לא בהכרח רוצים למות. הם מאוד רוצים להפסיק את הסבל שהוא מנת חלקם שעה שעה, אבל הם לא בהכרח רוצים למות. זה הבדל מאוד משמעותי.

בישראל יש כלי רפואי, חוקי, מוסרי, מאושר הלכתית (לפי שלוש הדתות המרכזיות בארץ), שמאפשר שליטה בסבל, מבלי שיהיה צורך בהמתת חסד. כלי זה נקרא סדציה פליאטיבית. פעולה רפואית המאפשרת לצוות המטפל להשרות שינה אצל המטופל, עד למצב שבו הוא כבר לא סובל. לעתים יש צורך בשינה מאוד עמוקה ולעיתים בשינה שטחית יחסית, אבל בכל מקרה מדובר בשינה ולא בסיום החיים.

שלושה תנאים חייבים להתקיים על מנת שניתן יהיה להשתמש בכלי הטיפולי הזה: המטופל צריך להיות מוגדר כחולה הנוטה למות בשלב הסופי של חייו (תוחלת חיים צפויה של עד שבועיים), ישנו סבל נוכח וקיים (ולא מניעה של סבל עתידי), וכל אפשרויות הטיפול האחרות מוצו. שלושת התנאים חייבים להתקיים. אנחנו נעזרים בתרופה Midazolam שנמצאת בשימוש רחב בעולם הרפואי, בעיקר סביב פעולות פולשניות (קולונוסקופיה) או כשרוצים לייצר שינה קצרת טווח ויעילה (למנוע מתינוק לזוז בזמן בדיקת CT , או למנוע מילד צעיר את חווית הכאב בעת קיבוע של שבר עם תזוזה).מידזולם מאפשר השראת שינה מהירה, יעילה, ולטווח זמן קצר. היתרון הנוסף של תרופה זו, הוא בתכונה שלה “למחוק אחורה את הזיכרון” לטווח של כחצי שעה, כך שגם אם הייתה אי נוחות קשה בעת ביצוע פעולה – היא תשכח לגמרי.

סדציה פליאטיבית היא הכלי הטיפולי המאפשר לצוותים המטפלים הפליאטיביים להסתכל למטופלים ‘בלבן של העין’ ולהבטיח ברמה גבוהה של ודאות, שניתן יהיה לאפשר להם לסיים את החיים בנוחות מירבית. גם אם לא ניתן יהיה להשתלט על מקור הכאב או החנק, לפחות ניתן יהיה לנתק את הסבל הפיזי מהתודעה של המטופל. הניתוק הזה יכול להיות זמני אבל גם יכול להיות קבוע, תלוי בנסיבות הקליניות.

מכאן, שעבור מי שמתמודדים עם מחלה חשוכת מרפא בשלבים שלקראת סוף החיים, אין שום צורך בהמתת חסד, משום שאנחנו יכולים להפסיק את הסבל גם מבלי הצורך לקצר את החיים.

ההבדל בין סדציה פליאטיבית והמתת חסד הוא משמעותי וברור. בעוד הצלחת הפעולה בסדציה היא הקלה על סבל, בהמתת חסד הצלחה = מוות.
סדציה פליאטיבית היא מידתית וניתן להחליט על עומק הסדציה בהתאם לנסיבות הקליניות.
המתת חסד היא לא מידתית מעצם טבעה.
סדציה היא פעולה הפיכה.
המתת חסד לא.

הסיבה השנייה שאני שמח שאין בארץ אפשרות של המתת חסד היא שעובדתית, בעולם כולו ישנו קומץ מדינות בודדות, בעיקר באירופה, המאפשרות המתת חסד, ורק בשוויץ אפשר לבצע המתת חסד למי שאינם תושבי המדינה.

בשנים האחרונות פותחה גישה חלופית הנקראת Physician Assisted Suicide, או בשמה העברי “מוות במרשם רופא”.
מדובר באפשרות הניתנת לחולים שאובחנו עם מצב רפואי המאיים על חייהם בטווח הקרוב, לפנות לוועדת מומחים ‘ולשכנע’ אותה שהם סובלים מאוד. בהנחה שהוועדה משתכנעת, הם מוזמנים שוב לוועדה נוספת כעבור פרק זמן קצר, כדי לוודא שלא היה מדובר בחולשה של רגע. אחרי האישור הנוסף של הוועדה, הם מקבלים מרשם של רופא, שאיתו עליהם ללכת לבית מרקחת ולרכוש  כדורים שיאפשרו להם מוות מהיר ומאוד שליו. עובדתית, האנשים שהיו בוועדה הראשונה, ואז בוועדה השנייה, והלכו לרופא לקבל מרשם, שאיתו הלכו לבית מרקחת והביאו את הכדורים הביתה, והכדורים זמינים להם בכל רגע – 20% מתוכם בחרו שלא לבלוע את הכדורים. אני לא הייתי רוצה להיות הרופא שמזריק זריקת מוות לאותם 20%.

קיימת עדיין מחויבות של הממסד הרפואי למצוא פתרון לאנשים המתמודדים עם מחלה חשוכת מרפא, שצפויה לגרום להם לסבל לא אנושי. אבל הם עדיין לא חולים הנוטים למות, ואולי אפילו עדיין לא בשלבים של הסבל, אם כי זה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהם יתחילו לסבול, בזמן שחייהם יכולים להמשך עוד תקופה משמעותית תחת הסבל. כאמור, מטופלים אלו לא עונים להגדרה החוקית של מועמדים לטיפול בסדציה פליאטיבית. אני מרגיש שנכון יהיה למצוא מזור לאותם מטופלים. משום שנכון להיום, ישראל מאלצת מטופלים כאלו לשים קץ לחייהם באופן מסודר (בשוויץ) או באופן אלים ולא הוגן עבורם, כשהם נאלצים לשים את נפשם בכפם ולהתאבד. יכול להיות שהמוות במרשם רופא, הוא אכן פתרון מותאם ומידתי למצבים מעין אלו. זה בטוח שווה דיון ציבורי פתוח ואמיץ.