ותודה לפרויד

02/09/20

“אני חייבת להתייעץ איתך,” היה לשון ההודעה ששלחה לי נעמי, אחת האחיות הכי מנוסות בצוות שלנו. בטלפון היא נשמעה מוטרדת. מסתבר שהיא בדרך לביקור בית אצל מטופלת ששמה בתיה, בת 47, גרושה עם ילדה אחת שמתמודדת עם ממאירות קשה שהחלה בשד לפני כשבע שנים, וכעת המחלה מפושטת. היא בשלב שבו אנשי הצוות אומרים לעצמם שלא יופתעו אם היא תסיים את חייה בחודש הקרוב.
עם זאת, במכתב ההפניה של קופת החולים אלינו נאמר בפירוש שהמטופלת בעצמה מבקשת שלא לדבר איתה בכלל על סוף חיים ועל מוות. לרוב אילו בקשות של המשפחה, אבל הפעם זה הגיע ממנה.

נעמי עדכנה אותי שלאורך כל תקופת הליווי של הצוות, הייתה הקפדה לדבר רק על ה’כאן ועכשיו’. בתיה רצתה לדבר רק על איך עוזרים לה להרגיש יותר טוב, משום שהיא חייבת לקבל עוד טיפול, כי היא בדרך להחלים. לא היה כל שינוי בשיח איתה גם בכל פעם ששבה מסדרה חדשה של טיפול ‘חדש ומבטיח’ כשהיא מפורקת מבחינה פיזית ורגשית, אחרי ששמעה מהאונקולוג שלה שהמחלה ממשיכה להתפשט.
כל הדיבור היה על החלמה, על תוכניות שיש לה לתקופה ש’אחרי המחלה’, אחרי שהיא תהיה ‘נקייה לגמרי’. היא לא השאירה לאונקולוג שלה אפילו סדק צר של הזדמנות לדבר על בחירות והעדפות בטיפול. הכל היה מאוד ברור. “הטיפול האחרון כשל. מה אתה נותן לי עכשיו כדי שהפעם נצליח?”.
המשפחה לא הצליחה לגשר על הפער בין האישה שהם הכירו כאינטליגנטית מאד, כזו שתמיד יודעת הכל על הכל, והייתה בשליטה על כל חלק בחייה. הם הכירו אותה כאישה שקולה שתמיד ניתן היה לדבר איתה בהגיון. אז איך יכול להיות שהיא לא מבינה מה קורה? איך יכול להיות שהיא לא מבינה שהיא עומדת למות?
מה שגרם לאחות נעמי לדילמה הייתה שיחת טלפון שבה בתיה אמרה היא שהיא רוצה להתחיל להפחית את מינון התרופות נוגדות הכאב, כי מישהי אמרה לה שאחרי שהיא תבריא היא עלולה להיכנס לשלב של גמילה, והיא ממש לא רוצה לחוות את החוויה הזו. נעמי סיפרה לי על לבטיה4 איך לשקף לבתיה שהיא לא תחיה יותר משבועות בודדים ושממש לא נכון שהיא תתמודד עכשיו עם החמרה בכאבים רק כדי להשקיט חשש מתופעות גמילה שלא יגיעו לעולם.
שיתפתי את נעמי בתובנה שכל אדם שמור מבחינה קוגניטיבית שמתקרב לקראת סוף חייו, יודע שהוא הולך למות. אפילו ילדים שמתמודדים עם מחלה סופנית, צעירים מכדי להבין את מושג המוות, יודעים שהם הולכים למות. לקראת סוף החיים, כל ההתנהגות שלהם משתנה לגמרי. בוודאי שאנשים בוגרים יודעים. יש כאלו שמדברים על זה עם אחרים ויש כאלו שמדברים על זה יותר או פחות, או אפילו בכלל לא, עם עצמם. הם מפעילים את מה שפרויד הגדיר ‘מנגנוני הגנה’, וטוב שכך. להם זה עוזר להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי. מידת השימוש במנגנוני ההגנה היא עניין של בחירה אישית ואין כאן ‘נכון’ או ‘מתאים’ או ‘סביר’. יש רק מה שנכון או מתאים או סביר עבורם.
ביקשתי מנעמי שתאפשר שיח שלם על סוגיית השימוש בתרופות נוגדות כאבים ועל גמילה, אם זה מה שבתיה מבקשת ושתשקף למשפחה את ההבדל בין העובדה שבתיה בוודאות יודעת שהיא הולכת למות, לבין חוסר היכולת או הרצון שלה להתמודד עם זה. השקט שהם, נעמי והמשפחה ייתנו לבתיה, יאפשר לה את המרחב שהיא זקוקה לו.
חודש אחרי זה, נעמי סיפרה לי שהיא ביקרה את המשפחה בשבעה של בתיה. ההורים, בוכים ונרגשים, הראו לה מעטפה משרדית גדולה ממוענת אליהם, שבה היו מסמכים שמעידים שבתיה הסדירה את כל הסוגיות החוקיות להעברת המשמורת של הבת שלה, לגרוש, אחרי שהיא הסדירה איתו את כל הפרטים. היא גם השאירה במעטפה מכתבים לבת שלה ולהורים שלה. המעטפה הייתה עם תאריך של חודש טרום פטירתה.
בתיה ידעה הכל.