איך אתה שומר על עצמך?

04/12/20

השבוע שאלו אותי שני אנשים שונים, “איך אתה עושה את זה?”, ומישהי אחרת שאלה אותי “איך אתה שומר על עצמך?”
הכוונה של שלושתם הייתה כמובן, איך אני שומר על עצמי מפני העיסוק הקבוע במוות. על פניו, הם צודקים לגמרי. כשעובדים במסגרת של הוספיס, ומלווים אנשים לסוף דרכם כאירוע יום יומי, אלו שאלות מאוד מתבקשות. איך אני שומר על עצמי מפני העצב שאני חשוף אליו ברמה היומית? איך אני מוודא שמה שאני עושה ביום יום לא מכתיב ומוביל את חיי? איך לא מביאים את זה הביתה כל הזמן? איך אני לא חושב על המוות האישי שלי כל הזמן?

אני מסכים, זה מקצוע קצת מוזר ללוות אנשים בסוף החיים. על פניו ההיפך מהבחירה האינטואיטיבית ומהמוטיבציה הראשונית ללמוד רפואה או כל מקצוע טיפול אחר בעולמות הבריאות. אבל האמת היא  שזה ממש כמו היחס לגויאבה, כוסברה או שומר- אין אמצע דרך- זה או שאתה מתרחק מעולם התוכן הזה הכי רחוק שאתה יכול, או שאתה מרגיש כל כך משמעותי וכל כך יכול לתרום ולטפל, שאתה מודה למזלך הטוב (או לבורא עולם), שהתחום המופלא הזה מצא אותך.

כל מי שזה עולם התוכן המקצועי שלו יעיד, שאין תחום אחר ברפואה באופן ספציפי או בחיים שלהם באופן כללי, שבו הם מקבלים כל כך הרבה הכרת תודה ממטופלים וממשפחות. חוסר המתאם על פניו בין התוצאה העובדתית, שבה המטופלים מסיימים את חייהם, ובין הכרת התודה הכנה והמשמעותית שאנחנו מקבלים ברמה היומית, הוא על גבול של פרדוקס – כולם מתים, וכמעט כולם אומרים תודה.

כי התודה לא קשורה למדד רפואי כזה או אחר, היא לא קשורה לניתוח הרואי או מאמצי החייאה מורכבים שצלחו. הכרת התודה קשורה לזה שאנחנו שם, שאפשר לדבר איתנו על הכל, שמותר להגיד לנו גם שבוחרים שלא להמשיך במאבק לנסות ולעצור את התקדמות המחלה, ובוחרים להתמקד רק במניעת סבל, בהגשמת משאלות אחרונות, סגירת מעגלים ופרידות. שאנחנו נגישים למטופלים, כדי לסייע להם ללבן סוגיות מורכבות בינם לבין עצמם ובינם ובין משפחתם והסובבים אותם. כבר כתבתי בעבר על התחושה הקרובה לקדושה, בלהיות נוכח ולקחת חלק משמעותי בשלבי הפרידה של אדם מהעולם הזה. זו חוויה כל כך מלאת משמעות, שהיא טוענת אותי בהמון אנרגיה, שאני ממש יכול להרגיש את הלב מתנפח וגדל, ואיתו כל בית החזה. אני יוצא מביקורים משמעותיים מהורהר מאוד, אבל גם בתחושה גדולה של הכרת תודה, שזו שגרת יומי.

אז איך אני שומר על עצמי מפני העצב שאני חשוף אליו ברמה היומית?
אני חושב שאני לא שומר את עצמי מפני העצב, אלא אני נותן לעצמי להיות מאוד עצוב במקומות שזה פוגש אותי ברמה הכי אישית. אני גם לא אחת בוכה עם משפחות. זה בסדר גמור מבחינתי להיות חלק מהעצב. אבל, אני גם מזכיר לעצמי שזה ‘לא שלי’, כלומר זה עצוב כי זה חלק מלהיות אנושי, אבל זה לא היגון או השכול האישי שלי.

ואיך אני מוודא שמה שאני עושה ביום יום לא מכתיב ומוביל את חיי?
אני חושב שאני מאוד נותן לזה להוביל את חיי, זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות.

ואיך לא מביאים את זה הביתה כל הזמן?
אני חושב שזה כל הזמן בבית. אם זה שיחות טלפון עם תכנים מורכבים, בדיבורית באוטו בזמן שכל המשפחה נוסעת יחד, עצירות ‘רק לרגע’ בדרך לאירוע משפחתי משום שיש קריאה דחופה לטפל באדם גוסס בביתו או ביקור בית של טכנאי של YES שמתברר שטיפלתי באמא שלו בסוף חייה לפני מספר חודשים. זה סביב המשפחה שלנו כל הזמן. באופן ברור לגמרי, יש לזה צדדים מאוד מאתגרים, שלא לומר קשים ואולי אפילו חודרניים. אבל אילו הם חיינו. וכשאני רואה את הרגישות הרבה שיש לכל אחד מהבנים שלי, בגישתם לאנשים וליכולת שלהם להיות קשובים, מכבדים ואמפתיים, אז אני גאה בארגז הכלים שרונית ואני נתנו להם.

ואיך אני לא חושב על המוות האישי שלי כל הזמן?  אני יודע שאני חושב עליו כל הזמן. אין לי שום בעיה עם זה. הידיעה איך נראה סוף החיים, ממקדת מאוד את ה’כאן ועכשיו’. ההסתכלות הפיזית והמטפורית במראה מדי בוקר, עריכת הדין לעצמי, אם אני שלם עם מה שאני עושה או לא. הידיעה שתיאורטית, בעוד מספר שעות הכל יכול להשתנות באבחה אחת, ממקדת מאוד בין עיקר לטפל ומעלה את הסיכוי שיהיו לי הרבה פחות חרטות כשיגיע יומי.

אז לשאלה הקצרה- איך אני שומר על עצמי? אני עונה שאין ממה לשמור. אני מודה על כל רגע שאלו הם חיי.