כשמדברים על התמודדות עם דמנציה, השיח הרפואי לרוב מתמקד בזיכרון הנעלם, באבחון ובטיפול התרופתי עבור האדם שאובחן. אבל לצד המתמודד יושב בן או בת הזוג, ועבורם המחלה היא לא רק אירוע רפואי, מדובר בשינוי עמוק של מערכת היחסים כולה.
בטור אישי שפורסם ב-Ynet, ד"ר ענבל מעיין, מומחית ברפואה גריאטרית והמנהלת הרפואית של צבר רפואה, מציעה זווית מבט שונה: דמנציה היא לא רק מחלה של המוח, היא מחלה של הזוגיות.
בכתבתה, ד"ר מעיין נוגעת בנושאים הרגישים ביותר שמלווים את החיים לצד המחלה, היא מתארת איך מנגנוני התמיכה הטבעיים שנבנו לאורך השנים גורמים לבן הזוג הבריא לפצות ולמלא את הפערים, לפעמים עד כדי עיכוב האבחון.
היא מעלה אל פני השטח את הנטל המורכב של חלוקת התפקידים החדשה, ואת תהליך ה"אבל המוקדם" והבדידות שמגיעים כשמתגעגעים לשותפות שהייתה, אף על פי שהאדם האהוב עדיין נמצא לצידנו.
לצד הקשיים, הטור מדגיש את החשיבות הקיומית של שמירת כוחותיו של בן הזוג המטפל, ומראה איך דווקא כשהמילים והזיכרון העובדתי נעלמים, אפשר לצמוח מתוך השפה החדשה של המגע, החמלה והקרבה.
זוגיות ארוכת שנים לא נמדדת רק בזיכרונות העבר, היא נמדדת ביכולת להישאר לצד אדם אהוב ולמצוא דרכים חדשות לומר לו, גם בלי מילים, אני עדיין כאן.
לקריאת המאמר המלא של ד"ר ענבל מעיין ב-Ynet לחצו כאן