הבוקר התפרסמה ידיעה שהנשיא לשעבר של ארה״ב ג׳ימי קרטר, המוכר בישראל כמתווך של הסכמי השלום עם מצרים, החליט לקבל טיפול במסגרת הוספיס בית.
בהודעה הרשמית נאמר שהנשיא בין ה 98 התמודד לאחרונה עם מספר סוגיות רפואיות שהובילו לסדרה של אשפוזים קצרים בבית חולים, ושכעת הוא בוחר להמשיך את הליווי עם צוות הוספיס בית ולא להתפנות יותר לבית חולים.
כל כך הרבה דברים הרשימו אותי בידיעה הזו. גם עצם החשיבות שניתנה על כך שהנשיא שותף להחלטות לגבי הטיפול הרפואי בו ושהוא זה שבחר מה שנכון עבורו.
על כך שהדגש הטיפולי בו יהיה מעתה נוחות ומניעת סבל בלבד ולא הארכת חייו, ועל כך שניתן מקום לבחירה להיות מלווה בביתו ולא במסגרת מוסדית.
גם הבחירה הישירה במילים הוספיס בית (ולא שימוש במושגים מתחמקים) משמעותית ומעוררת השראה.
לא פחות חשובים מאלו הם הדברים שלא נאמרו, כמו מהן המחלות איתן מתמודד הנשיא, ואילו טיפולים קיבל בבית החולים. כי מה זה בעצם משנה.
סוף חיים הוא לא אירוע רפואי אלא תהליך הכי טבעי בעולם. לא חייבים למות מונשמים בטיפול נמרץ. גם לא מנהיגים.
בסיפא של ההודעה נאמר שהנכד שלו שיתף שסבו (ג׳ימי) וסבתו (רוזלין) שניהם בבית, שלווים מאוד ומוקפים בהמון משפחה ואהבה.
(אמן עליי).
