במראה האחורית של האוטו שלי זהרה שקיעה מרהיבה של פטל כשנכנסתי לבאקה אל גרביה, בדרכי לביקור קבלה של מטופל חדש. מישהו מהמשפחה חיכה לי בצומת שנקבעה מראש, כדי שאסע אחריו ברחובות המפותלים לבית המטופל. וטוב שכך, כי אין סיכוי שהייתי את הבית מוצא לבד.
דלת שער הכניסה בחומת הברזל הובילה למתחם החצר המקיפה את הבית, ולרגע הייתי חייב לעצור. הפער בין מראות הרחוב לבין יופייה הבלתי נתפס של הגינה היה מתעתע. הסתכלתי שוב לרחוב ושוב פנימה לחצר, כדי לוודא שאני רואה נכון. הרגשתי שאני נשאב לגינה הזאת. שאני יכול לטייל בה שעות. איבתיסאם, הבת, הובילה אותי אל אביה, באסם, ששכב במיטה במרכז הסלון החשוך. הוא שכב על צידו, עם עיניים עצומות, מכונס בתוך עצמו, ממש משובלל כמו עובר, במראה מוכר שלמדתי לזהות עם השנים, של אדם כאוב מאוד. ביקשתי את רשותו לתת לו תרופה נגד כאבים בתרסיס לאף. אמרתי שהוא לא צריך לפקוח את העיניים (בזמן התקפי כאב האור מאוד מפריע) והוא אפילו לא צריך להסתובב אלי. אני אסתדר.
ופתאום הסתמנה הקלה על פניו. הוא החל לאט לאט להיפתח, להשתחרר מכבלי הכאב ולהתמתח. עם כל איבר שנהיה רפוי, כך יכולתי להרגיש את המתח משתחרר מפניהן של איבתיסאם ושל אמא שלה. כעבור מספר דקות, באסם סובב את הראש אלי ולאט לאט פקח את עיניו, נעץ בי מבט של שתי עיניים שחורות ועמוקות וחייך חיוך קטן של הקלה. בבת אחת, שמעתי את כל החדר משחרר אנחת רווחה. אנחה שהייתה כלואה בבית החזה של כמעט 30 אנשים וילדים שהיו בסלון, שרק ברגע זה הבחנתי שהם עומדים מאחורי בדממה מוחלטת, באפלה. בני משפחה וחברים טובים שבאו לבקר את באסם. לא הבחנתי בהם כלל כשנכנסתי, הם היו כל כך שקטים וכל כך משותקים מהכאב ששאב את האוויר מהחדר. במבט חטוף הערכתי שטווח הגילאים שלהם היה מ 8 חודשים עד 80 שנה. אחר כך למדתי שהוא איש מאוד אהוב, ושמדי ערב מגיעות ‘משלחות’ של מבקרים המבקשים את שלומו.
עכשיו, כשאפשר היה להגביר מעט את עוצמת האור, יכולתי לשבת ליד באסם ולדבר. כמובן שעשרים הדקות הראשונות של השיחה עסקו בגינה. הוא תיאר לי איך נראתה החצר פעם, ואיך, אחרי שאביו נפטר, הוא נטע עץ זית לזכרו במרכז החצר. ומשם הכל התפתח. אחרי העץ באו צמחי התבלין ועצי הבוסתן, עם הריחות, הטעמים והפירות שאבא שלו הכי אהב. בהמשך הופיעו מפלי המים והנחלים הקטנים שמשתרגים בין הדשא ושבילי האבן היפים. הכל נשתל, טופח וטופל בידיים אוהבות ומתגעגעות. “אבא היה פלח פשוט,” סיפר באסם. “כל החיים עבד עם טוריה, כדי שאנחנו כולנו נוכל ללמוד, להתקדם ולהתפתח. זה המינימום שיכולתי לעשות כדי להגיד לו תודה ולזכור אותו”. בתור אבא בעצמי, הבנתי לגמרי.
אני נזכר בבאסם ובסיפור גינת ההנצחה שלו, בכל שנה כשאני עובר ברחוב שלו, עם עגלה עמוסה ביבול הזיתים השנתי שלנו בדרך לבית הבד. חושב על הקשר המיוחד שהיה לו עם הבת היחידה שלו, על עשרות האנשים שעמדו בשקט בסלון, מלווים אותו ערב ערב כואבים את כאבו. על השיחות היפות שהיו לנו במהלך הביקורים, שמים לרגע בצד את המחלה והקשיים ומדברים על צמחים, דשן וזנים של זיתים, על כמה היה חשוב לו להנציח את אבא שלו. ובעיקר, על הזכות האדירה שיש במקצוע הזה, להיכנס מבעד לשערי הברזל המכוערים שמקיפים אנשים, ולטייל איתם בגינתם הפרטית.
