ברור שאפשר. בצעדים הספורים מהדלת לספה, ניסיתי לסרוק במבט את קירות הבית. תמונות של נוף כפרי תחום במסגרות כבדות, מאות פסלונים קטנטנים מסודרים למופת בויטרינה מעץ מגולף, זרים של פרחים מלאכותיים עומדים זקופים בתוך ואזות ענק בפינות החדר, קערת זכוכית גדושת פרות טריים ניצבת על מפית רקומה במרכז השולחן, שטיח ענק פרוס על הרצפה ואחד נוסף תלוי על הקיר. ובין לבין תמונות משפחתיות במסגרות כסופות, שמכולן מביטים אלי אותם פרצופים. חלק מהתמונות בצבע ונראה שהן צולמו לאחרונה. השאר באפור-חום דהוי, עדות לכך שהן צולמו לפני עשרות רבות של שנים. אבל תמיד אותם הפנים. תמיד עומדים אחד ליד השני, תמיד לבושים במהודר, תמיד רציניים, אף לא חיוך אחד, אף לא מגע אחד בין האנשים, אף לא תמונת ‘שטות’ ספונטנית אחת. התיישבנו לדבר.
זו לא הפעם הראשונה שאני נכנס ישירות לתוך ‘קבלת פנים’. האמת היא שזו סיטואציה מאד מוכרת. ביני לביני אפילו התחלתי לכנותה ‘תסמונת הסלון’- כשעוצרים אותי כבר בסלון ונותנים לי רשימה של הוראות והנחיות ובעיקר אזהרות לקראת המפגש הצפוי שלי עם המטופל. כמו שבצבא מקריאים הוראות בטיחות לפני מטווחים: ‘אל תגיד ש…., אסור להזכיר את ה…., הוא לא יודע ש…, אם הוא ידע אז הוא…’
כבר למדתי עם השנים שהכללים הללו נכתבו לרוב בעקבות שילוב של דינמיקת התקשורת הבסיסית של אותה משפחה, עם מכלול החוויה של מספר מגעים מאוד טראומטיים עם עולם הרפואה. האבחנה הקשה שנזרקה לחלל האוויר במפגש מקרי במסדרון, סיכויי הריפוי האפסיים ששוקפו מבלי שהתבקשו, המידע שניתן כשרק המטופל היה לגמרי לבדו בחדר, מותש אחרי סבב טיפול קשה במיוחד, ההזמנה ל’שיחה’ עם הצוות, שבפועל הייתה ‘מונולוג’ ארוך של מידע בלתי אפשרי להכלה, ללא אפשרות לשאול שאלות או להפנים לרגע את גודל האסון שנפל לפתחם.
זה מובן לגמרי למה חלק מהמשפחות מפתחות סביב המטופל מערך הגנה שלא היה מבייש את מאבטחי השב”כ. הם נכנסים לפניו לכל מפגש עם העולם הרפואי ומוודאים שהשטח ‘סטרילי’. שאף אחד לא יפלוט מידע על מחלתו, על מצבו החמור. ואם יש מישהו כזה, אז הם מנטרלים מראש את הפצצה על ידי מתן הנחיות ברורות מאוד: מהם גבולות הגזרה המותרים של השיח. חלק אפילו נעמדים או יושבים מאחורי המטופל, בעת המפגש עם הצוות הרפואי, ומסמנים בתנועות פנטומימה ברורות בכל פעם שהשיחה עלולה לחצות את הגבול שהגודר מראש על ידם.
אמא גדלה אותם לבד כל השנים. אבא נהרג בתאונת עבודה, כשהבכור מתוך 6 ילדים היה רק בן 10. חיים קשים, של עבודה מפרכת ונחישות. המשפחה במקום הראשון, ומעל הכל- אמא לילי, ראשת המשפחה הבלתי מעורערת. על פיה יישק דבר. היא הלב והנשמה והסמכות העליונה. ודווקא כשהגיעה לשלב בחיים שבו היא זוכה לראות נחת ושלווה מהשבט המפואר שהיא הקימה בשתי ידיים מגוידות מעבודת כפיים קשה – דווקא עכשיו, היא אובחנה עם ממאירות אלימה.
הקשבתי קשב רב לבקשות ולהסברים של בני המשפחה. הבטחתי שלא לתת שום מידע על מצבה הרפואי באופן יזום שלי, אבל סיכמתי איתם שאם היא תשאל אותי שאלה ישירה על מצבה, ואני אברר שהיא באמת רוצה לקבל תשובה – אני אענה לה בכנות. ‘ניתן לה להוביל את השיחה בקצב שלה. היא תחליט. כמו שהיא מחליטה על הכל תמיד’ – וחייכתי. בפעם הראשונה עלה חיוך קטן בזווית הפה של הפרצוף הקולקטיבי.
ביקשתי מכולם בקשה אחת בלבד. מי שבוחר להיכנס לחדר מבטיח לתת לה הרגשה שהיא יכולה להגיד מה שהיא רוצה. שהם באמת קשובים למה שיש לה להגיד ומתאפקים לרגע עם הצורך שלהם להגיב. ‘אם זו משימה קשה מדי עבורכם – אל תכנסו’ אמרתי. הם הבטיחו להשתדל מאוד, ונכנסנו לחדר של לילי.
התיישבתי מולה, שתקתי למספר שניות ארוכות ונתתי רק לעיניים שלנו לתקשר. ואז החמאתי לה מכל הלב על העובדה שכל כך הרבה בני משפחה נוכחים בביקור. שלכל כך הרבה אנשים היא משמעותית, ועד כמה ניכר שהיא אהובה. לילי הנידה את ראשה קלות בהכרת תודה. ואז שאלתי אותה: “ספרי לי לילי, איך את רואה את המצב?” היא מיד השיבה: “המצב לא טוב” . שאלתי: “מה זה אומר עבורך, שהמצב לא טוב?” לילי עצרה שניה, הסתכלה לי בעיניים, ואז הסתכלה ליוסף, הבן הבכור שלה בעיניים, ואמרה משהו בגאורגית. כולם בחדר הפסיקו לנשום. חלק החלו לדמוע אבל נשארו מאופקים. מבלי להסיר את העיניים מאמא שלו, יוסף אמר לי: “אמא אמרה שהיא יודעת שהיא הולכת למות”.
מאותו הרגע, ידעתי שהתפקיד שלי הוא בעיקר לא להפריע. הייתי שם רק כדי לסייע ללילי להשאיר עבור כולם את ההנחיות וההוראות שכל כך היה חשוב לה להשאיר. היא תמיד ניהלה והובילה, וגם עכשיו היא רצתה להוביל ולנהל. היא רק חיכתה להזדמנות שמישהו יפתח לה את הדלת.
